#separator:tab
#html:true
#notetype column:1
#tags column:5
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	ב. - ג: במה נחלקו שמאי והלל האם כל הנשים דיין שעתן או מפקידה לפקידה (4) ומה בין כל הפרושים?	שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה ורק לענין טהרות לתלות, ולא לשרוף, ולבעלה אינו מטמא למפרע [חכמים אומרים מעת לעת ממעטת מפקידה לפקידה, ופקידה לפקידה ממעטת מעת לעת].</p><p dir='rtl'>בטעם מחלקותם: א. שמאי מעמיד את האשה בחזקתה שהיא טהורה, והלל אומר כיון שיש ריעותא מגופה לא אמרינן שיש חזקה.</p><p dir='rtl'>ב. אב&quot;א שמאי אומר שאשה מרגשת בעצמה ואפ' כשיושנת, והלל טוען שתולה בהרגשת מי רגלים. ולפי' זה מודה שמאי בשוטה שאינה מרגישה.</p><p dir='rtl'>ג. אב&quot;א שמאי אומר שאם היה דם היה יוצא כבר שכותלי בית הרחם לא מעמידים דם, והלל אומר שכותלי בית הרחם העמידוהו. ולפי' זה אם יש לה מוך יודה שמאי שטמאה למפרע, לאביי כל מוך ולרבא רק מוך דחוק.</p><p dir='rtl'>ד. רבא מפרש את טעמו של שמאי משום ביטול פריה ורביה {ולכן אין עושים סיג לאסור למפרע}. ואף שגם הלל לא טמא רק לטהרות, סובר שמאי שאם יטמאו אותה לבו נוקפו ופורש.	נדה ב.		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	ב: ג. האם מעמידים דבר על חזקתו, גבי אשה שרואה דם, מקוה שנמדד ונמצא חסר, הפריש תרומה על יין ונמצא חומץ, שרץ שנמצא במבוי, ולמה יש חילוק בדינים ביניהם?	"באשה - שמאי אמר דיה שעתה שמוקים אותה בחזקת טהורה, והלל מטמא מספק כיון שרואה מגופה מבטל החזקה. <p dir=""rtl"">מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות ודאי ולא מוקמים את המקוה בחזקת מלא, ואינו כאשה לשמאי והלל, שכאן יש תרתי לריעותא (חזקת טומאה של מה שנטבל, והרי חסר לפניך), ולר&quot;ש הטומאה היא רק בספק.</p><p dir=""rtl"">גבי חבית - ג' ימים ודאי (ונחלקו בב&quot;ב צו. בביאורו), מכאן והילך ספק, שיש גם כאן תרתי לריעותא (חזקת טבל, וחומץ לפניך) וזה לר&quot;ש, אבל לחכמים ודאי טבל כנ&quot;ל.</p><p dir=""rtl"">שרץ שנמצא במבוי - כל המבוי טמא למפרע, וגם כאן זה תרתי לריעותא שיש את השרצים של המבוי והשרצים שבאים מעלמא.</p>"	נדה ב:		
